הפלאה על כתובות י״ב ב:ג׳-ה׳

מהדורה: ספר הפלאה, למברג תר"כ

מקור כתובות י״ב ב:ג׳-ה׳
3 מֵיתִיבִי: הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁהַכֹּהֲנִים עוֹשִׂין, כְּגוֹן בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, וּבַת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל — עוֹשִׂין. בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן וּבַת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל הוּא דְּאִיכָּא צַד כְּהוּנָּה. אֲבָל בַּת יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל — לָא!
4 לָא מִבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִבַּעְיָא בַּת יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל, דְּלָא מָצֵי אָמַר לַהּ עַלּוֹיֵי קָא מְעַלֵּינָא לִיךְ, אֲבָל בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, דְּמָצֵי אָמַר לַהּ עַלּוֹיֵי קָא מְעַלֵּינָא לִיךְ — אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לַן.
5 מַתְנִי׳ הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה וְלֹא מָצָא לָהּ בְּתוּלִים. הִיא אוֹמֶרֶת: מִשֶּׁאֵרַסְתַּנִי נֶאֱנַסְתִּי, וְנִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ. וְהוּא אוֹמֵר: לֹא כִּי, אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא אֵרַסְתִּיךָ, וְהָיָה מִקָּחִי מִקָּח טָעוּת — רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים: נֶאֱמֶנֶת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין, אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת בְּעוּלָה עַד שֶׁלֹּא תִּתְאָרֵס, וְהִטְעַתּוּ, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ.
פירוש הפלאה על כתובות י״ב ב:ג׳-ה׳
3 בד"ה ורב הונא יש לומר אפילו למ"ד וכו' אלא שעד אחר מעיד וכו'. לכאורה מזה ראיה לדעת הרי"ף בח"מ סימן ע"ה שיכול להשביע בספק ע"פ עד אחד. מיהו לדעת הפוסקים בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא הוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אפילו במקום דלא הוי ליה למידע. א"כ לפמ"ש התוס' בסמוך דרב הונא ורב יהודה מיירי דוקא בשמא גרועה א"כ שפיר משכחת להא דר' אבא בשמא טובה דלא הוי ליה למידע וצ"ל דס"ל להתוס' דאף בהך דר' אבא בעינן דוקא דהוי ליה למידע. ונראה מדברי התוס' דאינו יכול להשביע את חבירו ע"פ ברי של קרוב אפילו הקרוב לפנינו כדעת הש"ך בשם הפוסקים בסימן ע"ה ס"ק פ"ג מדהוצרכו לאוקמי דר' אבא בשבועת עד א' ולא מוקי לה כדאמר הש"ס בסוף שבועות כגון שאמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ובתובע בשמא ע"פ קרוב. אלא ע"כ ס"ל דבכה"ג אינו יכול לחייבו שבועה ע"פ ברי של אחר. והא דמשביע בספק ע"פ עד כשר הוא טעמא אחרינא משום דקי"ל דכל מקום ששנים מחייבין ממון עד אחד מחייב שבועה ושנים מחייבין אפילו בתובע בשמא ה"נ עד אחד מחייב שבועה אפילו בשמא. ונראה דטעמא דלא מוקי בהכי באמת משום דאם נימא דיכול להשביע ע"פ ברי של אחר. ה"נ נימא לר' הונא ור"י דס"ל ברי עדיף דנימא הכי אפילו ע"פ ברי של אחר וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דלמה ליה הא דר' אבא ולא מתרצא אפילו במשביע בספק ע"פ עד אחד והוצרכו לומר דברי של אחר לא מהני רק בשבועת עד אחד מטעם דכל מקום ששנים מחייבין ממון אחד מחייב שבועה. מיהו נראה דלדעת הפוסקים בסימן ע"ה דיכול לחייב שבועה אפילו באמר לי אבא אף שאין אביו לפנינו. נראה לענ"ד דמתורץ קושיות התוס' אפילו במודה במקצת כנ"ל והוא דודאי רב הונא ורב יהודה מודו כשאומר אמר לי אבא דלא מחשיב ברי להוציא ממון כיון שלא אמר אביו לפני ב"ד ובפני הנתבע ואפ"ה יכול להשביע ואין זה דוחק דפשטות משמעות הדרש כן הוא בין שניהם ולא בין שני היורשים דלמה ל"ל בין שני היורשים דהא עיקרא דמילתא הוא שהנתבע יורש וטוען איני יודע מכלל דאבהו בכה"ג חייב אלא דקמ"ל דאף דהתובע גם כן יורש ותובע מפי אביו. אפ"ה באבהו כה"ג הוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע כדעת הפוסקים הנ"ל א"כ ממילא מתורץ קושיות התוס' לרב הונא ורב יהודה. ודוק:
4 מיהו בעיקר קושיות התוס' נלענ"ד לתרץ דהא עיקר קרא שבועת ה' תהיה בין שניהם כתיב בפרשת פקדון א"כ משכחת כשטוען היורש איני יודע אם נאנס הפקדון והוא פטור כדאיתא בב"ב דף ע' בשטר כיס היוצא על היתומים ואבהו כה"ג אם טוען איני יודע אם נאנס חייב לשלם מדר' אבא. ואין לומר דעל זה לא צריך קרא דהוי ליה איני יודע אם החזרתי דלכ"ע חייב. זה אינו דאף איני יודע אם החזרתי אינו חייב אלא כשתובע טוען ברי שלא החזיר. משא"כ בנאנסו שאין התובע טוען ברי שלא נאנס. ונראה דהתוס' לא ניחא להו בזה דלשטתייהו אזלו דכתבו לקמן דף צ"ב ע"ב ד"ה דינא וכו' דלא טענינן ליתמי נאנסו משום דלא שכיח אלא החזרתי מיגו דנאנסו והתוס' כתבו בב"ב דף ל"ג ע"ב בעובדא דנסכא דר' אבא דנאמן מ"ה לומר החזרתי במיגו דנאנסו וא"צ שבועה כלל. נמצא לא שייך לומר דאבהון כה"ג חייב. חדא דלאו שבועה דאורייתא היא. ותו דבל"ז אם אומר איני יודע אם החזרתי לכ"ע חייב. אך לדעת הפוסקים דטענינן ליתמי נאנסו א"כ משכחת היכא דהיתומים מודים שלא החזיר אלא שטוענים שמא נאנסו דפטורים ואבהו כה"ג חייב. ועוד נלענ"ד דיש לתרץ מה שמקשין דאיך משכחת כלל שבועה בין היורשין כיון דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי ואין נשבעין על הקרקעות. ודוחק לומר ששיעבד אביהם מטלטלין אגב קרקע וההודאה הוא יתר על הקרקעות דהוי ליה מודה במקצת במטלטלין. ולפמ"ש דקרא מיירי בפקדון לק"מ דמיירי שהפקיד אצל אביהם מטלטלין שאין בהם סימן שהם שלו ותובע את פקדונו ואומר שאלו המטלטלין הן שלו. והיורש טוען שמא שלך נאנסו ואלו מטלטלין של אבינו. ולפ"ז ממילא מתורץ קושיות התוס' אפילו לדעת הפוסקים דלא טענינן ליתמי נאנסו דהא כתבו הפוסקים בח"מ סימן רצ"ו דעיקר השבועה מן התורה אינו אלא שאינו ברשותו ושבועת שלא פשעתי אינו אלא מצד גילגול. א"כ יש לומר דנהי דס"ל דנאנסו לא טענינן משום דלא שכיח. מ"מ טענינן להו שמא אינו ברשותו דאפילו נגנבו או נאבדו בפשיעה דשכיח. מ"מ כיון דאין הפקדון בעין אף שאביהם היה חייב לשלם מ"מ כיון שלא הניח קרקעות כבר הוי ליה מטלטלי דיתמי ושפיר טענינן להו שמא אינו ברשותו ודייקינן שפיר דאבהון בכה"ג אם היה טוען שאינו יודע אם אינו ברשותו ושמא נאנס חייב משום דר' אבא. ודוק:
5 בא"ד ועוד יש לומר וכו'. לכאורה משמע דלתירוץ בתרא ס"ל להתוס' דרב הונא ורב יהודה אפילו בשמא טוב מחייבו וקשה דהא מוכח משבועת נאנסו דאורייתא אע"ג דהוי ברי ושמא ולמה יצטרך לישבע ואי משום חזקת הפקדון שמסר בידו ומי עדיף מחזקת ממון ואפ"ה ברי עדיף. ואין לומר דגם רב הונא ור"י ס"ל דצריך לישבע א"כ מצינו נשבע ונוטל מן התורה ומתניתין מפורשת כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין. מיהו יש לומר לפמ"ש התוס' לקמן דף פ"ז ע"ב דבנשבע ונוטל לא שייך שבועה דאורייתא משום דלא שייך ביה אשתמוטי דקא משתמיט א"כ באמת היינו טעמא דאין צריך שבועה לרב הונא ורב יהודה משא"כ בנאנסו דשייך אשתמוטי אך דע"כ א"א לומר כן דהיינו טעמא כמו שיבואר שם. ויותר נראה דהתוס' לא כתבו תירוץ שני אלא לרווחא דמילתא דבל"ז אין שום סברא לומר לרב הונא ור"י היכא דלא הוי ליה למידע יתחייב לשלם כמ"ש הש"ך בסימן ע"ב דא"כ כל אחד יתבע חבירו בדבר שלא יכול לידע ויתחייב לשלם וק"ל: